ארז בוגנים, משנה למנכ”ל סינאל בכתבה בלעדית לאתר The Marker.
מספר שעות העבודה של גרמניה הוא הנמוך במדינות המפותחות. הדבר לא מנע מגרמניה לשבור שיאי שגשוג.
ב–1 באפריל נכנס לתוקף צו הרחבה המקצר את שבוע העבודה לעובדים במשרה מלאה במשק מ-43 שעות שבועיות ל-42. המהלך החדש הוא הזדמנות לבחון את הקשר בין מספר שעות העבודה במשק לבין רמות השגשוג והחוסן הכלכלי והחברתי לטווח ארוך.
בדיקה רחבה של הנתונים העולמיים מראה התאמה חזקה בין שעות עבודה מקוצרות לבין שגשוג כלכלי וחברתי. כך לדוגמה, מחקר של ארגון OECD העלה כי חמש המדינות שבהן מספר שעות העבודה הוא הנמוך ביותר הן גרמניה, נורבגיה, הולנד, דנמרק וצרפת. ישראל מדורגת במקום התשיעי בעולם במספר שעות העבודה השנתי, עם 1,867 שעות בשנה בממוצע לעובד. המדינה שבה עובדים הכי הרבה שעות בשנה היא מקסיקו, שאינה בדיוק דוגמה לכלכלה ולחברה משגשגת.
גרמניה היא דוגמה מעניינת: ב-1960 נדרש העובד הממוצע במערב גרמניה ל-2,163 שעות עבודה בשנה, ואילו כיום העובד הגרמני עובד בממוצע 1,363 שעות בשנה — מספר השעות הנמוך ביותר בכל המדינות המפותחות. עובדה זו לא מנעה מגרמניה של המאה ה–21 לשבור שיאים של פריון עבודה ולהפוך למעצמה כלכלית הנהנית גם משגשוג חברתי.
מחקרים רבים מצביעים על כך ששעות עבודה רבות מדי גורמות לשחיקה ולשלל בעיות בריאותיות שעלולות לגרום לשגיאות מקצועיות, תאונות, היעדרויות, עזיבת מקומות עבודה, היפלטות מוקדמת ממעגל העבודה וירידה ברמת שביעות הרצון של העובדים ממקום העבודה ומחייהם בכלל. כתוצאה מכך, גובר העומס על מערכת הבריאות באופן שמגדיל את הוצאות הבריאות המוטלות על המשק, מקטין את האפקטיביות של מערכת הבריאות ושוחק את עובדי מערכת הבריאות עצמה. אין זה מקרה שתוכניות רבות למניעת שחיקה בעבודה נולדו דווקא במערכת הבריאות.
עובדים שצמחו בארגונים שבהם מקובלות שעות עבודה רבות מעידים כי חלק גדול מהעובדים עוסקים בעניינים שאינם קשורים בעבודה, החל בשיטוט מוגזם ברשתות חברתיות, דרך שיחות סרק ועד חיפוש מקומות עבודה חלופיים בזמן שהם עובדים בארגון שמנסה לשמר אותם. חוקרי פסיכולוגיה ומדעני מוח כבר גילו שהמוח אינו יכול להתמקד באופן אפקטיבי במשימות יותר מכמה שעות ברצף. יתרה מכך, עובדים רבים נדרשים לריבוי משימות, שבניגוד למיתוס המזהה אותו עם יעילות, הוכח פעם אחר פעם כאחד הגורמים הפוגעים בתפוקה ואף במוח עצמו.
הצעירים שנולדו בתחילת המאה ה–21, שייהפכו בקרוב לעמוד השדרה של הכלכלה והחברה בישראל ובעולם, באים למקומות העבודה עם ציפיות לאיזון מיטיב יותר בין העבודה לבין החיים הפרטיים. הדבר ידחוף גם מעסיקים שאינם מעוניינים בכך להגמיש ואף להפחית את שעות העבודה — ולו כדי לגייס, לשמר, להניע ולמקסם את התפוקה של העובדים הצעירים.
קיצור שבוע העבודה בישראל מ–43 שעות ל-42 שעות מסמן התחלה של תהליך שיוביל בשנים הקרובות לקיצור נוסף של שעות העבודה במשק ל–35–40 שעות בשבוע. מהלך זה יתרום לא רק לרווחת העובדים, אלא גם לעוצמתנו הכלכלית והחברתית. יש להתגבר על הפחד הלא־מבוסס מכך שקיצור שבוע העבודה יפגע בתחרותיות ובשגשוג במשק. במקום זאת, יש לחתור להצטרף למועדון של גרמניה, הולנד ונורבגיה, שם צמצום שעות העבודה תמך בהתעצמות כלכלית ובשגשוג חברתי.
