בני ה-67 ומעלה שרבים מהם מטפסים על הרים, גולשים באומגה, שטים בנהרות ומשתתפים בטיולי ג’יפים אתגריים הם בוודאות לא ‘זקנים’ אלא גברים במלוא אונם הפיסי, המנטלי והנפשי שמסוגלים להמשיך לעבוד אחרי גיל הפרישה הקבוע בחוק – ורבים מהם אף מעוניינים בכך.

פרישה בגיל 67 היא שריד אנאכרוניסטי לתפישת הזקנה במאה הקודמת, בעת שתוחלת החיים הייתה לא רחוקה מגיל זה. כיום, כשתוחלת החיים הממוצעת של גברים מגיעה כבר ל-80.1 שנים, נדרשת התאמה של המציאות התעסוקתית והכלכלית למציאות הביולוגית של בני ה -67 שהם למעשה קטגוריה חדשה באוכלוסייה של ‘מבוגרים-כשירים’.

הוועדה הפרלמנטרית של הכנסת, בראשות ח”כ טלי פלוסקוב, עשתה כבר את הצעד הראשון הנכון בכיוון זה והמליצה לאחרונה בדו”ח ביניים לבטל את חובת הפרישה לגברים בגיל 67 ולאפשר לאלה המעוניינים בכך להמשיך לעבוד במקום עבודתם. אימוץ ויישום ההמלצות הסופיות בתחום זה יחוללו את אחת המהפכות הגדולות במשק הישראלי מאז קום המדינה ויצעידו את הכלכלה הישראלית לצמיחה מהירה יותר. הן יניבו תועלת רבה גם למעסיקים וגם לעובדים שימשיכו לעבוד במשרותיהם.

המוטיבציה של בני ה-67 היא גבוהה ביותר ועל פי ההערכות כ-66% מהם מעוניינים להמשיך לעבוד. הסיבות לכך רבות ומגוונות: לכ-40% מהם אין כלל פנסיה והכנסה מעבודה היא הדרך היחידה הפתוחה בפניהם להתקיים בכבוד. לעומת זאת, בעלי הפנסיה צפויים לחוות צניחה בהכנסות וירידה חדה ברמת החיים שמהן הם רוצים להימנע.

ראייה לכך היא מחקר חדש של המרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית של אוניברסיטת בן גוריון שקבע כי גבר ששכרו 10,000 שקל צפוי לקבל פנסיה בגובה של 42.6% בלבד, דהיינו, 4,260 שקל בחודש. מציאות זו תניע גברים רבים להמשיך לעבוד, אם רק יתאפשר להם. לשיקולים הכלכליים מתווספים מניעים נפשיים, חברתיים ותדמיתיים: עובדים רבים מעוניינים להמשיך ליהנות מסיפוק מקצועי מעבודתם, מיוקרה ומעמד חברתי הנובעים מהצלחות, הנאה מהחיים החברתיים במקום העבודה, חשש מבדידות בבית ורצון כללי לדחות את תחילת השקיעה האישית הבלתי נמנעת בעקבות הפרישה מעבודה.

להמשך קריאת הכתבה בכלכליסט